פני יהושע על בבא מציעא מ״ד

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא מ״ג ע״ב פני יהושע על בבא מציעא מ״ה ע״א »

1 גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב עַל הַמַּחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״! אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״!

2 אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא הוּא, אָמַר לְעַבְדּוֹ וְלִשְׁלוּחוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״.

3 הִטָּה אֶת הֶחָבִית כּוּ׳. אָמַר רַבָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִשְׁבְּרָה, אֲבָל הֶחְמִיצָה – מְשַׁלֵּם אֶת כּוּלָּהּ. מַאי טַעְמָא? גִּירֵי דִידֵיהּ הוּא דְּאַהֲנוֹ לַהּ.

4 הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה כּוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא נָטַל נָטַל מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהָהּ לִיטּוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל.

5 לֵימָא קָא סָבַר שְׁמוּאֵל שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן? אָמְרִי: לָא, שָׁאנֵי הָכָא דְּנִיחָא לֵיהּ דְּתִיהְוֵי הָא חָבִית כּוּלַּהּ בָּסִיס לְהָא רְבִיעִית.

6 בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הִגְבִּיהַּ אַרְנָקִי לִיטּוֹל הֵימֶנָּה דִּינָר, מַהוּ? חַמְרָא הוּא דְּלָא מִינְּטַר אֶלָּא אַגַּב חַמְרָא, אֲבָל זוּזָא מִינְּטַר? אוֹ דִּלְמָא שָׁאנֵי נְטִירוּתָא דְּאַרְנָקִי מִנְּטִירוּתָא דְּדִינָר? תֵּיקוּ.

7 הֲדַרַן עֲלָךְ הַמַּפְקִיד

8 מַתְנִי׳ הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב.

9 הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחשֶׁת. מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת, וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת.

10 אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן. מִטַּלְטְלִין קוֹנִין אֶת הַמַּטְבֵּעַ, מַטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

11 זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמִּטַּלְטְלִים קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. כֵּיצַד? מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת – יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.

12 אֲבָל אָמְרוּ: מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפְּלַגָּה – הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ.

13 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

14 גְּמָ׳ מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שָׁנִיתָ לָנוּ בְּיַלְדוּתֶיךָ: הַכֶּסֶף קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב, וְתַחֲזוֹר וְתִשְׁנֶה לָנוּ בְּזִקְנוּתֶיךָ: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף!

15 בְּיַלְדוּתֵיהּ מַאי סְבַר, וּבְזִקְנוּתֵיהּ מַאי סָבַר? בְּיַלְדוּתֵיהּ סְבַר: דַּהֲבָא דַּחֲשִׁיב הָוֵי טִבְעָא, כַּסְפָּא דְּלָא חֲשִׁיב – הָוֵי פֵּירָא, וְקָנֵי לֵיהּ פֵּירָא לְטִבְעָא. בְּזִקְנוּתֵיהּ סְבַר: כַּסְפָּא

16 דְּחָרִיף – הָוֵי טִבְעָא. דַּהֲבָא דְּלָא חָרִיף – הָוֵי פֵּירָא, וְקָנֵי לֵיהּ פֵּירָא לְטִבְעָא.

17 אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּיַלְדוּתֵיהּ מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: ״הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף״.

18 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כַּסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵי, הַיְינוּ דְּקָא תָנֵי: ״הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף״, דְּאַף עַל פִּי דִּלְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵיא, לְגַבֵּי נְחֹשֶׁת טִבְעָא הָוֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כַּסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי, הַשְׁתָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא דַּחֲשִׁיב מִינֵּיהּ, אָמְרַתְּ טִבְעָא הָוֵי, לְגַבֵּי נְחֹשֶׁת, דְּאִיהוּ חֲשִׁיב וְאִיהוּ חָרִיף – מִבַּעְיָא?

19 אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי פְּרִיטֵי, בְּאַתְרָא דְּסָגַיִי – אִינְהוּ חֲרִיפִי טְפֵי מִכַּסְפָּא, אֵימָא טִבְעָא הָוֵי! קָא מַשְׁמַע לַן, כֵּיוָן דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּלָא סָגֵי בֵּיהּ – פֵּירָא הָוֵי.

20 וְאַף רַבִּי חִיָּיא סְבַר דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי. דְּרַב אוֹזֵיף דִּינָרֵי מִבְּרַתֵּיה דְּרַבִּי חִיָּיא, לְסוֹף אִיַּיקּוּר דִּינָרֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לַהּ טָבִין וּתְקִילִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פֵּירָא הָוֵי, הָוֵה לֵיהּ סְאָה בִּסְאָה, וְאָסוּר!

21 רַב דִּינָרֵי הֲווֹ לֵיהּ, וְכֵיוָן דַּהֲווֹ לֵיהּ דִּינָרֵי – נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.

22 אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא סָבַר דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי, דְּתַנְיָא: פְּרוּטָה שֶׁאָמְרוּ – אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְקִדּוּשֵׁי אִשָּׁה. אִיסָּר – אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.

23 דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף – אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּדִינָר שֶׁל זָהָב. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְפִדְיוֹן הַבֵּן.

24 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא טִבְעָא הָוֵי, מְשַׁעֵר תַּנָּא בְּמִידֵּי דְּקִיץ! אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פֵּירָא הָוֵי, מְשַׁעֵר תַּנָּא בְּמִידֵּי דְּאוֹקֵיר וְזִיל? זִימְנִין דְּמַהְדַּר לֵיהּ כָּהֲנָא וְזִימְנִין דְּמוֹסֵיף לֵיהּ אִיהוּ לְכָהֲנָא. אֶלָּא, שְׁמַע מִינַּהּ: טִבְעָא הָוֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.

25 תְּנַן הָתָם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם סְלָעִין דִּינְרֵי זָהָב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בִּסְלָעִים עַל דִּינָרִין, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: כַּסְפָּא טִבְעָא, וְדַהֲבָא פֵּירָא, וְטִבְעָא אַפֵּירָא לָא מְחַלְּלִינַן. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: כַּסְפָּא פֵּירָא, וְדַהֲבָא טִבְעָא, וּפֵירָא אַטִּבְעָא מְחַלְּלִינַן. אֲבָל פֵּירוֹת עַל דִּינָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן.

26 מַאי טַעְמָא – מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֶּסֶף לְבֵית הִלֵּל. כֶּסֶף לְבֵית הִלֵּל, אַף עַל גַּב דְּכַסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵי, לְגַבֵּי פֵּירָא טִבְעָא הָוֵי. זָהָב נָמֵי לְבֵית שַׁמַּאי, אַף עַל גַּב דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי, לְגַבֵּי פֵּירָא טִבְעָא הָוֵי. וְחַד אָמַר: אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת.

27 וּלְמַאן דְּאָמַר: אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּסִלְעִין עַל דִּינָרִין – לִפְלוּג בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין! אִי אִיפְּלוּג בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין, אֲבָל בְּסִלְעִין עַל דִּינָרִין – מוֹדוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי וְלָא מְחַלְּלִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן.

28 תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אֵין מְחַלְּלִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

פירוש פני יהושע על בבא מציעא מ״ד

1 בגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול כו' וכתבו התוספות לעיל דף מ"א דאפילו הגביהה ליטול ממנה רביעית ולא נטל כלום אפ"ה מיקרי שולח יד אבל הראב"ד בהשגותיו לדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה כתב דכשנתכוון מעיקרא ליטול רביעית לא שייך לחייבו על השאר משום שליחות יד אף אם נטל הרביעית אלא תחלת כוונתו צריך שיהיה לשלוח יד בכולו אלא דמסיים במתניתין דאפילו לא נטל בסוף אלא רביעית אפ"ה חייב וע"ז קאמר שמואל דכשהגביה ליטול כולו אפילו לא נטל כלום אפ"ה חייב והא דקתני במתניתין רביעית רבותא קמ"ל דלא אמרינן דאיגלי מלתא דתחילת הגבהתו נמי אדעתא דהכי הוי ליטול רביעית וביטל מחשבתו הראשונה קמ"ל דלא וע"ז מפרש ג"כ האיבעיא דארנקי בסמוך ואליבא דמ"ד שיצ"ח קמבעיא ליה ועיין שם בהרב המגיד דאפילו למ"ד אצ"ח נמי קמיבעיא ליה ע"ש באריכות ובאמת לשיטת הראב"ד לא ידעתי לפרש הא דמקשה בסמוך לימא קסבר שמואל כו' ומשני שאני הכא דניחא ליה דכולה חבית תיהוי בסיס להאי רביעית ולפירושו מאי ענין האי רביעית לענין מימרא דשמואל דהא במחשבתו נתכוון לשלוח יד בכולו ובסוף אפילו רביעית לא נטל ויש ליישב וצ"ע:

2 סליק פירקא

3 הזהב פרק רביעי

4 משנה הזהב קונה את הכסף כו' ואסיקנא דטעמא משום דדהבא פיר' וכספא טבעא כדפרש"י משום דקי"ל מעות אינו קונה אבל במשיכת הפירות קונה המעות ואיירי מתניתין שלא יחד לו הכסף שמקנה לו אלא שמתחייב במשיכת הזהב ליתן לו הכסף בתורת דמים ליתן לו איזה כסף שירצה רק שיהיה באותו המטבע שהתנה עמו והכסף באחריותו עד שיגיע ליד חבירו אבל אם יחד לו הכסף כגון שא"ל מטבעות אלו של כסף אתן לך תחת אלו של זהב דהיינו תורת חליפין בזה לא יתכן לומר הזהב קונה את הכסף שיהא הכסף מעתה באחריות מי שנתן הזהב דכיון דזהב פירא היא הא קי"ל פירי לא עבדי חליפין אע"כ בתורת דמים איירי כולה מתניתין והכי אוקימנא להדיא לקמן דף מ"ה דהא דהזהב קונה את הכסף פירושו שמחייב את הכסף ובתורת דמים ע"ש:

5 שם הכסף אינו קונה את הזהב. והיינו משום דטיבעא לא קני לפירי דקי"ל מעות אינן קונות וקשה לי דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן דקי"ל כרבי יוחנן דגזרו שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה והקשו התו' לעיל דף מ"ג דא"כ עכשיו נמי דמעות אינן קונות יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דבמעות לא יכול לומר נשרפו מעותיך בעליה משום דקי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ למה הכסף אינו קונה את הזהב דנהי דטיבעא הוי מ"מ הא לא שייך הכא הטעם שיאמר לו נשרף הזהב בעליה כיון דזהב נמי אין לו שמירה אלא בקרקע ומאי איכפת לן אי הוי פירי לגבי כספא ואף למאי דמסקו התוספות לעיל בא"ד דהא דלא חששו שיאמר המוכר נשרף מעותיך בעליה היינו משום דהמעות נמי באחריות המוכר הוא משום דמותר להשתמש בהם וא"כ איכא למימר דשייך לומר נשרפו המעות בעליה אי לאו מטעמא דהיתר תשמיש אפ"ה הקושיא בכאן במקומה עומדת מאי איכפת לן בחשיבות המטבע דמש"ה לא יקנה החשוב את שאינו חשוב דטיבעא לפירא לא קני הרי עיקר הטעם דמעות אינן קונות משום נשרפו חיטך בעליה ואי שייך האי טעמא במטבעות של כסף שייך נמי בזהב ואי לא שייכא בחדא לא שייכי בכולהו ועוד דבאמת לא שייך הכא לומר נשרף הזהב בעלייה כיון דלא יחדן לו ואף אי אמרינן דקונה הזהב אפ"ה יהיו באחריות עד שיגיעו ליד חבירו ומל' הסמ"ע סימן ר"ג נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג רבנן אבל מסוגיא דגמרא דלקמן משמע להדיא דהיכא דלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו וצ"ע ודו"ק:

6 שם הנחושת קונה הכסף. וכתב הרא"ש ז"ל בשם התוספות דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוי והוא הכריע דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ובס' ת"ח הקשה על סברת התוספות שהביא הרא"ש דא"כ ליתני הזהב קונה את הנחושת ונחושת את הכסף דהוי רבותא טפי וממילא ידעינן במכ"ש דזהב קונה את הכסף ומחמת זה הכריע כהרא"ש ז"ל דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ומה מאד אני תמה על הת"ח דאדרבא לדברי הרא"ש קשה יותר דא"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב והזהב את הכסף וידעינן במכ"ש דנחשת קונה את הכסף לכך נראה כמ"ש בשם התוספות דנחשת לגבי דהבא טיבעא הוי אבל אין כוונתם בזה כמו שהבין בעל ת"ח דנחושת הוי טיבעא ודהבא פירי וא"כ יקנה הזהב את הנחושת דא"כ הוי להו למימר איפכא דדהבא לגבי נחושת פירא הוי אלא נראה לי כוונתם דדהבא לגבי נחושת תרווייהו טיבעא הוי לגבי הדדי כמו דאינון טיבעא כל חד לגבי דנפשיה ומה"ט לדברי התוספות הזהב והנחושת אין קונין זה את זה כמו שזהב אינו קונה את הזהב וכסף את הכסף ובזה נתיישב היטב הא דלא נקט האי דינא במתני' משום דלא קתני אלא הנהו דאחד קונה חבירו ולא נקנה בקנין חבירו וכן הנהו דקונין ומקנין כדקתני במטלטלין אבל הנהו דאין קונין ולא מקנין זה את זה לא קתני הכא וכנ"ל ברור ונ"ל שכן כוונת הטוח"מ סימן ר"ג בכוונת התוספ' ע"ש ועיין בנמוקי יוסף וק"ל. מיהו קשיא לי על שיטת התוספות שכתבו דנחושת הוי טיבעא לגבי דהבא דהיאך אפשר לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במסכת מעשר שני והביאו התוספות לקמן שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף הרי דמהפכין מטרתי כמה זימנין כדי שלא יהא תחלת החילול כסף על נחושת ואילו בזהב קיימא לן כב"ה דמחללין כסף על זהב לכתחילה וכדקתני בסיפא אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דנרי זהב ובשלמא ללישנא בתרא דלקמן דלענין מעשר שאני דטעמא דב"ה משום דדרשינן כסף כסף ריבה ומדאורייתא לא אזלינן לא בתר חשיבותא ולא בתר חריפותא ואפילו כסף וזהב על נחושת שרי אלא שהחמירו חכמים שלא לחלל כסף על נחושת משום בזיון דמעשר אלא מדוחק ואפילו הכי חוזר ומחללן על הכסף אלא דאכתי קשה אלישנא קמא דלקמן דמדמינן מעשר למקח וממכר בזהב וכסף ונחושת והיינו בחדא לגבי חבריה ומדינא דאורייתא אם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דכסף על נחושת לא התירו אלא מדוחק ובזהב מותר לכתחילה אלמא דדהבא עדיף אלא דבזה אפשר לומר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דללישנא קמא למאי דקיימא לן כזקנותו דרבי דדהבא לגבי כספא פירי הוה ליתא להך מתני' דמעשר דמתירין ב"ה לכתחילה אלא צריך לומר דמוחלפת השיטה או כמו שכתב הרא"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אמנם לענ"ד הוא דוחק גדול א"כ דתקשי מעשה דר' עקיבא ורבן גמליאל אטו כבית שמאי סבירא להו ולפי' הרא"ש ז"ל דלא כמאן. וכמו כן קשיא לי לשיטת הרא"ש וסייעתו הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו להיפך שאין סברא לומר שחריפות הנחשת ידחה חשיבות הזהב והיאך אפשר לומר כן דהא לקמן בלישנא קמא מקשינן למ"ד פירות על דינרין מחלוקת מהך מתניתין דהפורט סלע ממעות מעשר שני השתא פירי על נחושת מחללינן על דהבא מיבעיא ומשני הש"ס דנחושת באתרא דסגי חריפי טפי ולפי זה מה שכתבו כל הקדמונים בפשיטות דללישנא קמא נמי כזקנותו דרבי אתיא וליתא להך מתניתין דמעשר ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכולי עלמא אין מחללין כסף על זהב כלל וכסף על נחושת שרי מיהו מדוחק. ועוד מי שיש לו פירות של מעשר שני ואי אפשר לו לחלל על כסף כי אם על זהב או על נחשת ובא לימלך לפנינו הרי שאנו מורין לו לכתחילה לחלל על נחושת ולא על זהב הרי לפנינו דחשיבות של נחושת דוחה חשיבות הזהב אפילו במעשר דשייך טפי טעמא דחשיבות משום קדושת מעשר וכ"ש במקח וממכר ולענ"ד צריך עיון גדול ויתיישב לפי מה שיתבאר בסמוך:

7 בתוספות בד"ה הנחשת כו' ולפר"ת דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ"ל שיוצאה בדוחק אבל לא כ"כ בדוחק כמו מעות הרעות עכ"ל. וקשיא לי דמי הכריחם לפרש דאסימון הוי יותר טיבעא ממעות הרעות אדרבא היה להם לפרש דאסימון גרע ממעות הרעות והא דקתני אסימון קונה מטבע האי מטבע היינו אפילו מעות הרעות והיא גופא קמ"ל דמעות הרעות לגבי אסימון טיבעא הוי ואסימון פירא ואין זה דוחק לפרש סתם מטבע אפילו על מעות הרעות שהרי בכה"ג מסקו התוספות עצמם בהא דמטלטלין קונין מטבע דהיינו אפילו מעות הרעות ואסימון אף על גב דברישא משמע דאסימון לאו בכלל מטבע הוא אם כן יותר שייך לפרש נמי מטבע דרישא לענין מעות הרעות ואין להקשות דאם כן בבא דמטלטלין קונין את המטבע מאי קמ"ל דאי לענין מעות הרעות ממילא ידעינן כיון דאסימון קונה אותם כ"ש שמטלטלין יקנו אותן דהא אפ"ה איכא למימר דמטלטלין קונין מטבע קמ"ל רבותא שקונין אפילו את האסימון כדמסקו התוספות עצמם דאסימון נמי בכלל מטבע דסיפא ויש ליישב דבשלמא למה שמפרשים התוספות דהאי מטבע דרישא היינו מטבע טובה היוצאת בכ"מ בטוב אם כן לא תקשי לך הא דמפרשי דבכלל מטבע דסיפא היינו אפילו מעות רעות ואסימון דאף ע"ג דחזינן להדיא דאסימון לאו בכלל מטבע הוא מדקתני רישא אסימון קונה מטבע לא קשיין אהדדי דמטבע דרישא היינו מטבע עובר לסוחר מש"ה אין אסימון בכלל אבל מטבע דסיפא היינו שנקרא בשם מטבע לשום אדם ומשו"ה הוי שפיר אסימון בכלל מטבע לגבי מטלטלין אבל אם נפרש מטבע דרישא על מעות רעות וא"כ חזינן להדיא דאסימון לא שייך כלל להיות נקרא בשם מטבע מדקתני אסימון קונה מטבע והאי מטבע ע"כ היינו משום מטבע כיון דאמעות הרעות קאי אם כן מוכח דאסימון אפילו שם מטבע ליכא עליה וא"כ תו לא מצינן לפרש מטבע דסיפא על אסימון דהא אסימון לאו מטבע הוא ועל מעות הרעות נמי ליכא לפרש מטבע דסיפא דתקשה מאי קמ"ל הא שמעינן לה במכ"ש מבבא דרישא דאסימון קונה מטבע דאוקמינן במעות הרעות אע"כ דמטבע דרישא היינו מטבע טובה. וא"כ קשה מאי קמ"ל אע"כ דאסימון עדיף ממעות רעות כ"נ לי נכון לשיטתם ודו"ק. ובסמוך אכתוב עוד תירוץ אחר בזה:

8 בא"ד ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מיקרי טבעא עכ"ל. מה שכתבו אשמעינן דקונין אפילו מעות הרעות ואסימון כו' הלשון אינו מדוקדק דמה חידוש הוא זה ומהיכא ידעינן בזה דטבעא הוי דהא אפילו אי הוי פירא לגבי מטלטלין אפ"ה במשיכת המטלטלין קונה אותם דכל המטלטלין קונין זה את זה אלא עיקר החידוש במה דמסיק דמטבע דהיינו מעות רעות ואסימון אין קונין את המטלטלין והיינו ע"כ משום דטבעא הוי לגבי מטלטלין א"נ י"ל דמ"ש הל' ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן כו' היינו דבמה שכוללן התנא בשם מטבע אשמעינן דשם מטבע מיהו עלייהו לגבי מטבעות כמ"ש בסמוך ואין להקשות לשיטת התוספות דאסימון היינו נמי בכלל מטבע דסיפא אף על גב דלא הוי בכלל מטבע דרישא ואם כן איכא למיטעי דבסיפא נמי לאו בכלל ויותר היה לו לתנא דמתני' למתני מטלטלין קונין אסימון והוי ידעינן דמכ"ש שאר מטבעות הא ליתא שהרי לשיטת התוספות מעות הרעות גריעי טפי מאסימון ואם כן אי הוי תנא בסיפא אסימון לחוד ה"א דדוקא אסימון אינו קונה את המטלטלין אבל מעות הרעות דגריעי פירא נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין את המטלטלין דמטלטלין קונין זא"ז מש"ה איצטריך למתני בסיפא לשון מטבע שכולל מעות הרעות ואסימון ואפשר שמזה עצמו הוכרחו התוספות לפ' דמעות הרעות גריעי מאסימון כי היכי דלא תקשי ליתני אסימון להדיא בסיפא ודו"ק. מיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות אבל לולי דבריהם היה נראה לומר דודאי אסימון גרע טפי ממעות הרעות דאסימון ליתא בכלל מטבע כדמשמע מבבא דרישא ואם כן יש לנו לומר דפירי גמירי נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין זא"ז וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם וכמו שפירש שם ה"ה וכן משמע מל' הנימוקי יוסף ע"ש אלא שלשונו מגומגם קצת ואין להקשות דא"כ דאסימון בכלל מטלטלין נינהו ליערבינהו וליתנינהו אסימון ומטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה אסימון ומטלטלין דהא בבבא דרישא נמי יש להקשות כן ליתני הזהב והנחשת קונין את הכסף ואין הכסף קונה את הזהב ונחשת אע"כ דמילי מילי קתני וא"כ כל מה שיש לפרש שם יתפרש ג"כ בבבא דסיפא ואין להאריך:

9 בגמרא אמר רב אשי כילדותיה מסתברא כו' איצטריך סד"א הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. וקשיא לי טובא דאכתי לא איצטריך למיתני הך בבא דנחושת בשביל כך דבלאו הכי שפיר שמעינן דכסף לגבי נחשת טבעא הוי שהרי משנה שלימה שנינו במעשר שני שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ואי סלקא דעתך דנחושת לגבי כספא טבעא הוי א"כ אפילו לכתחילה מעיקר הדין יש לו לחלל כסף על נחושת דהיינו פירי על טבעא מיהו בהא מצינו למימר דסתמא דתלמודא דהכא סבירא ליה כמסקנא דלקמן בלישנא בתרא דבמעשר מחללין בכל ענין כל המטבעות זה על זה משום דדרשינן כסף כסף ריבה אלא דעיקר הקושיא שלי אליבא דלישנא קמא דמעשר ומקח וממכר לענין מטבעות דחדא לגבי חבריה שוים לגמרי ואפילו הכי כתבו התוס' דרבי יוחנן דאמר אסור ללוות דינר בדינר היינו משום דסבירא ליה כזקנותיה דרבי דהזהב קונה את הכסף והיאך אפשר לומר כן דאם כן תקשה קושיא דרב אשי אי סלקא דעתך כזקנותיה דרבי למה לי למיתני הנחושת קונה את הכסף ותו ליכא למימר דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דנחושת לגבי כספא טבעא הוי דאי אפשר לומר כן מהך מתני' דמעשר שני שלא התירו לחלל כסף על נחושת אלא מדוחק. מכל זה נראה מבואר דאפילו ללישנא קמא לא שייך לדמות כלל דין מעשר לדין מקח וממכר אליבא דב"ה דלב"ה נהי דבמקח וממכר אזלינן בתר חריפא אפילו הכי במעשר אזלינן בתר חשיבותא משום קדושת מעשר וכמו שאכתוב לקמן בסמוך באריכות והיינו דלא מייתי הש"ס לקמן כלל אפלוגתא דר"י ורשב"ל הך מתני' דהזהב קונה את הכסף משום דלא דמיין כלל להדדי ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

10 בתוספות בד"ה אחד משמונה באיסר וא"ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי כו' וי"ל דה"פ כו' והשתא כולהו משער בדינר של זהב עכ"ל. ויש להקשות דאם כן לפ"ז היוקר והזול תלוי בהמטבעות של כסף יותר מבפרוטה של נחושת דלעולם בדינר של זהב יש קצ"ב פרוטות של נחושת נמצא דפרוטות קייצי והא דזימנין שהם אחד מששה באיסר וזימנין אחד משמונה היינו משום דאיסר הוא דאייקר וזול ואם כן לפי הסברא דמוכח הש"ס הכא דדהבא טיבעא הוי לגבי כספא משום שהיוקר וזול תלוי בכסף א"כ מה"ט גופא נאמר ג"כ דנחשת טבעא הוי לגבי כספא דכיון שהזול והיוקר תלוי באיסר ודינר והפרוטות קייצי א"כ כספא פירא הוי ואנן לא אשכחן שום תנא שיסבור דנחשת אינו קונה את הכסף או להיפך אע"כ דלא תלוי בהכי מידי וא"כ מאי מייתי ראיה לענין דהבא טבעא הוי ויש ליישב דנחשת לגבי כספא אע"ג דקייצי טפי מ"מ כיון דאיכא דוכתי דלא סגיין כלל פירא הוי ועוד דכספא חשיב טפי אבל דהבא לגבי כספא דהבא חשיבא אלא דבכספא יש סברא דחריפא טפי א"כ מייתי שפיר דכיון שהזול והיוקר תלוי בהם בטל חורפייהו וק"ל:

11 בא"ד והוי מצי למימר בכולהו נ"מ לקדושי אשה כו' עכ"ל. כוונתם כיון דכולי אסימון אפרוטה קאי. ולכאורה לא מצי למימר הכי דא"כ ה"ל למתני בקצרה פרוטה שאמרו אחד מקצ"ב בדינר של זהב כיון דעיקר האסימון תלוי בדינר של זהב ולא באיסר ודינר אע"כ דאגב אורחא קמ"ל שיש נפקא מיניה בכל אחד מהם ויש ליישב:

12 בד"ה למקח וממכר כו' וקשה דהא זימנין דזול איסרי כדאמרינן בקדושין כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב פרש"י דבימי הברייתא הוי קיימי כ"ד איסרים בדינר ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ מאי קמ"ל כיון שהיה קבוע באותו זמן נ"ל דלאו קושיא היא דהא באמת מצינו דפליגי תנאי בפ"ק דקדושין רשב"ג ורבנן אם האיסר הוא ששה פרוטות או ח' פרוטות ע"ש ולפי המסקנא וכמ"ש התוס' כאן שהפרוטות לעולם קביעי ויש מהם קצ"ב פרוטות בדינר אלא הזול והיוקר תלוי באיסר. ולפ"ז צ"ל דאפ"ה שייך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בסתם איסר השנוי בכל מקום כמה הוא ונמצא דלדברי רשב"ג שנחשב האיסר ששה פרוטות א"כ האיסר הא' מל"ב בדינר דהיינו ששה פעמים ל"ב עולה קצ"ב פרוטות ואם כן אתא תנא דברייתא לסתום דלא כרשב"ג ודו"ק. מיהו באמת לולי פרש"י ותוספות היה נראה לפרש בפשיטות דהא דאמרינן הכא למאי נ"מ למקח וממכר היינו שאם מכר לו איזה חפץ באיסר צריך ליתן לו האיסר שהוא א' מכ"ד בדינר דהיינו שמונה פרוטות וקמ"ל דלא כרשב"ג דאמר סתם איסר ששה פרוטות או להיפוך שאם אמר לו חפץ זה בדינר נפטר בכ"ד איסרין ועל דרך זה מצינו כמה פעמים דכל מקום היכא דאתמר למאי נ"מ למקח וממכר מתפרש בכה"ג דפרישית וצ"ע למה לא פירשו כן:

13 בגמרא וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא. וקשה מנ"ל להאי מ"ד דטעמא דב"ה דכספא פירא הוי לגבי דהבא ופליגי ב"ש וב"ה בסברות הפוכות דלמא סברי ב"ה דאידי ואידי טבעא הוי וטבעא אטבעא מחללינן להאי לישנא דלא דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני וע"כ בהאי טעמא צריכין לאוקמי למסקנא דלישנא בתרא דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו משמע דבלא"ה כ"ע מודו דמחללינן כסף על זהב ואף ע"ג דלהאי מסקנא סבר ר' יוחנן דדהבא לגבי כספא פירי הוי דהא אוסר ללוות דינר בדינר וס"ל כזקנותיה דרבי אע"כ דאפ"ה מותר לחלל כסף על זהב כיון דבאפי נפשיה טבעא הוי כ"ש אם נאמר דתרווייהו טיבעא הוי כאחד לגבי חבריה שיהא מותר לחלל טבעא אטיבעא. ועוד דלכאורה משמע דלפ"ז פליגי ב"ש וב"ה באותה פלוגתא גופא דמייתי לעיל בילדותיה דרבי וזקנותיה דרבי וקאי ב"ש כזקנותיה דרבי וקשה אמאי דייק הש"ס הכי בהדיא לאוקמא מלתא דר' כתנאי ולמימר אטו ר' דאמר כב"ש. לכך נלע"ד דהאי פלוגתא דהכא לא תליא בהאי דלעיל דאף דלזקנותיה דרבי במקח וממכר אזלינן בתר חורפי' ומש"ה כספא עדיף אפ"ה שייך הכא פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ה סברי דלענין מעשר נמי אזלינן בתר חורפא והוי כספא טיבעא ודהבא פירי וב"ה סברי דנהי דלענין מקח וממכר אזלינן בתר חורפא אבל במעשר לא איכפת לן בחורפא כיון שסוף סוף הוא צריך לטרוח ולהוציאן בהוצאה אלא בתר חשיבותא אזלינן שכן דרך חילול לחלל הטפל על החשוב וכ"נ אף לפי המסקנא דהא כסף על נחושת תנינן להדיא דלא שרי אלא מדוחק ואילו כסף על זהב משמע דשרי אפילו לכתחילה כב"ה דמייתי התם מעשה דר"ע שעשה כספו של ר"א ור"י דינרי זהב אע"כ דבתר חשיבותא אזלינן ובמקח וממכר קי"ל דבתר חורפא אזלינן ואם כן כיון דלא אזלינן בתר חורפא ממילא נקט שפיר דקושטא דמלתא דלב"ה הוי כספא פירא לגבי דהבא והיינו לענין מעשר דוקא כיון דבתר חשיבותא אזלינן כנ"ל ואכתוב עוד בסמוך. וראיתי לבעל המאור שבתחילת דבריו כתב גם כן כזה אלא שהוא רצה לפרש דלגמרי לא שייך מקח וממכר למעשר עד שרוצה לומר דאף למ"ד דלגבי מקח וממכר דהבא אפילו לגבי נפשיה לאו טיבעא אפ"ה מצי סבר שפיר דבמעשר מחללין עליו. ולענ"ד לא יתכן לומר כן דדוקא א"א דתרווייהו טיבעא הוי לגבי פירא אלא איזה מהם הוי טבעא לגבי דחבריה בזה שייך שפיר לחלק בין מקח וממכר למעשר דבזה טעמא דחריפא מועיל יותר ובמעשר טעמא דחשיבותא מועיל יותר משא"כ אם נאמר דדהבא אפילו לגבי דנפשיה ולגבי פירות פירי הוי והיינו ע"כ שאין שם מטבע עליו אם כן לא מצינו למימר דמחללין מעשר עליו דמקרא מלא דיבר הכתוב וצרת הכסף והיינו דבר שיש עליו צורה דקפיד אמטבע וכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' מכ"ז משמע דבעינן דוקא דבר היוצא בהוצאה אע"כ דמ"ד מחללין ס"ל דדהבא לגבי פירא מיהו טבעא הוי ובזה נתיישב פסק הרי"ף דלא כבעל המאור. ולפ"ז א"ש נמי למסקנא ללישנא בתרא דר"י דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו אבל בלא"ה היה רשאי לחלל כסף על זהב והיינו משום דלענין מעשר כ"ע מודו דלא אזלינן בתר חורפא אבל לענין מקח וממכר לעולם מצינן למימר שפיר דבתר חורפא אזלינן ודו"ק:

14 שם מידי דהוה אכספא לב"ה אע"ג דלגבי דהבא פירי הוי לגבי פירי טבעא הוי זהב לב"ש נמי ופירש"י כדקתני סלעים כו'. ויש לתמוה דבלאו הכי ידעינן דמחללין פירות על כסף דמקרא מלא הוא וצרת הכסף בידך ואפי' אם תמצי לומר דכסף דקרא לאו דווקא אלא כל המטבעות נקראין בשם כסף שכן הוא באמת כדאשכחן בכמה דוכתי דכסף שוויא משמע והיינו משום דרוב המטבעות הם של כסף אבל אין עולה על הדעת כלל לומר להיפך שהמטבעות של כסף לא יהא נכלל בלשון סתם כסף דקרא ועוד דמקרא מלא הוא וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וכן כסף שלשים שקלים דעבד וכן חמשים שקלים דאונס ומפתה וכולם בכסף צורי שהוא מטבע של כסף והשתא לפי זה יש להקשות אסוגיא דתלמודא גופא דמאי קאמר מידי דהוה אכספא לב"ה דשאני כספא לב"ה דרחמנא רביה להדיא אלא דבזה יש לומר דהכי קאמר כיון דלב"ה אזלינן בתר חשיבותא אם כן תקשה ליה קרא גופיה למה צוה לכתחילה לחלל על כסף ולא על זהב שהוא חשוב יותר אלא ע"כ דלענין תחלת החילול בפירות על מעות לא איכפת לן כל כך בחשיבות כיון דסוף סוף כסף חשיב מיהא לגבי פירות אם כן מהאי טעמא גופיה לב"ש לענין זהב נמי אף ע"ג דאזל בתר חורפיה היינו דוקא בטבעא לגבי טבעא מה שאין כן בתחילת חילול בפירות על טבעא לא איכפת לן שהרי היוקר והזול תלוי הכל בפירות יותר מבזהב מה שאין כן לפי' רש"י ז"ל ודאי קשה אמאי איצטריך ליה לאתויי ממתני' ולא מייתי מקרא גופיה דכתיב וצרת הכסף:

15 ונראה לענ"ד בזה דלא פסיקא ליה בהך פלוגתא דב"ש וב"ה לענין מעשר בטבעא אטבעא דחדא פירי לגבי חבריה דהוי מדאורייתא דאפשר לומר דאינו אלא מדרבנן בעלמא וכדמשמע לישנא דגמרא בסמוך דקאמר כיון דלענין מקח וממכר שוייה רבנן כפירא וכמו שאבאר בסמוך מילתא בטעמא והשתא אתי שפיר טובא פי' רש"י דלא מצי לאתויי קרא דוצרת הכסף כיון דמדאורייתא ודאי שרי לחלל אפילו חד לגבי חבריה וכ"ש פירות על כסף ומשום הכי איצטריך רש"י לאתויי כמה משניות דאפילו מדרבנן נמי עיקר חילול של פירות הוא על כסף כן נראה לי נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמו שאבאר עוד בסמוך אחר זה מצאתי בשיטה מקובצת שהביא גם כן סברא זו דנראה דלהאי לישנא קמא דלענין מעשר חד לגבי חבריה פירי הוה לא הוה אלא מדרבנן אלא דלענ"ד מלשון רש"י דלקמן בסוף הסוגיא גבי יעשה ולא יעשה משמע דללישנא קמא נמי הוה מדאורייתא וזה תלוי בשינוי הגרסאות אי גרסינן לקמן להיאך לישנא או להנך לישני וזה כמו שכתבתי דלרש"י מספקא ליה משום הכי מפרש במילתא דספיקא כנ"ל:

« פני יהושע על בבא מציעא מ״ג ע״ב פני יהושע על בבא מציעא מ״ה ע״א »